ההר האדום

בדרך לירושלים גרו פעם השדים השבט קוקופוני, שהיו שעירים מאוד, והתגאו בזה. הם סידרו לעצמם תסרוקות על פני כל הגוף, ולפני שיצאו למלחמה היו קולעים צמות אפילו על הרגלים. השדים האלה אהבו להלחם.

תמיד היו נעלבים בקלות, ויוצאים לנקום! במשך השנים הסתכסכו עם כולם, ורק למקום אחד לא נכנסו, לירושלים. בעיר שלטו אז הרוחות - רוח זלעפות המתפרצת, רוח הקרב הקשה, רוח הרפאים...השדים שנאו את הרוחות, אבל לא העזו לתקוף.

לילה אחד ערך סמאל, ראש השדים, נשף. למאורע הוזמנו היצורים החשובים של הממלכה, מכשפות ראשיות, נפילים בכירים, וכמובן - רוחות חזקות. השדים הבינו שזאת ההזדמנות שלהם. עכשיו, כשהכוחות החזקים אינם בשטח. יתנפו על העיר. הם החליטו לתקוף בתסרוקת קרב מלאה. השערות העניקו להם אומץ.

וכך, בליל הנשף, יצאו השדים למלחמה, גופם מכוסה זנבות שער, צמות על רגליהם והפוני המחודד מזדקר ממצחם. הם עלול על ההר הגבוה שמול העיר והתקדמו במרץ. על חומת העיר טילו אותה שעה שלוש רוחות לא חשובות, שלא הוזמנו לנשף: רוח קלה, רוח נכאים ורוח שטות. לפתע הבחינו בצבא המתקרב.

"הוי, מה נעשה?" התנשמה רוח קלה. רוח נכאים רעדה מפחד. אבל רוח שטות לא נבהלה, "אני אצא אליהם!" אמרה וטסה קדימה. "עצרי!!!" צעקה אחריה רוח קלה, "את לא תופסת את הסכנה!!!"

השדים נראו לרוח שטות מגוחכים, עם הצמות והזנבות המזדקרים לכל צד.

"אני אקלקל להם את התסרוקת!" החליטה, ובתנופה ערבלה זרמי אוויר, והתחילה להשתולל בין השדים.

זה אולי לא היה המעשה הכי מתוכנן מבחינה צבאית, אבל זה היה הדבר הכי טוב באותו רגע. השדים הופתעו, ונראו מבולבלים. שערותיהם התפרעו, הצמות התקלקלו והפוני...אוי, הפוני המפואר...הוא נראה עכשיו כל כך עלוב...השדים הסמיקו מבושה! מהומה קמה בשורות הצבא, ולוחמים רבים החלו לברוח. זה היה מחזה נהדר, ההר היה מלא שדים אדומים מתרוצצים...פשוט תענוג להסתכל. רוח השטות מהרה לחזור העירה, לקרוא לכולם...

הסיפור התפרסם ברחבי הארץ, וכולם אמרו ששבט הקוקופוני קיבל בדיוק מה שהגיע לו. לזכר המאורע קראו להר הגבוה שמול ירושלים בשם "מעלה אדומים" וכך הוא נקרא עד עצם היום הזה.


שינוי אחרון: 1/09/2013, 09:03